טראומה או פרשנות שגוייה למציאות האולטימטיבית?

טראומה, כפי שהיא מוגדרת בדרך כלל, היא שילוב מורכב בין אירוע לבין המשמעות הסובייקטיבית שמייחסים לו. המונח “טראומה” עצמו שימושי ביותר, אבל הוא יכול לעיתים לייצר תחושת קיבעון, כאילו הנזק שנגרם הוא עובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי על ידינו. אבל זה לא נכון לחלוטין, נכון?

בני אדם הם יצורים בעלי יכולת הסתגלות יוצאת דופן, מסוגלים להתגבר על הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. מכאן אנו מגיעים לזווית ראייה חדשה: לראות אירועים אלה לא כטראומה, אלא כפרשנות שגויה של המציאות האולטימטיבית. זו, לדעתי, תובנה חכמה מאוד. למה?

כי חלק גדול ממה שנותר אחרי אירוע טראומטי אינו האירוע עצמו אלא המשקפיים/הפרשנות (או הקלשות בשפה יוגית) שאנחנו מרכיבים , והאופן שבו אנחנו מפרשים את האירוע, רואים את העולם, את עצמנו, ואחרים.

וזה לא תמיד משקף את המציאות. בעצם, במקרים רבים מדובר בעיוות של המציאות.

תפיסה כחוויה אנושית

בני אדם הם מטבעם יצורים מבוססי תפיסה. אנחנו כל הזמן מפרשים את המציאות, בונים מסגרות שיעזרו לנו לנווט באי-הוודאות של העולם (או בכאוס). אבל כשקורה שאסון, כשהלא ידוע פורץ ושובר את מסגרות ההבנה,  הפרשנויות שלנו עלולות להשתבש. אנחנו מתחילים לראות סכנה במקום שאין, או יותר גרוע, מתחילים להאמין שהעולם עצמו נגדנו ושאין לנו יכולת להתמודד איתו.

החוויה הגופנית

טראומה לא נשארת רק במחשבה או בזיכרון. היא באה לידי ביטוי גם בגוף. רעיון של “העולם עוין ואני לא יכול להתמודד” לא מופיע רק כמשפט בראש. הוא מופיע כתחושת מתח מתמדת בגוף, חוסר שקט, רעד, הזעה, התקפי חרדה, ואפילו כאבים פיזיים. הגוף מחזיק בטראומה דרך מערכת העצבים האוטונומית, שממשיכה לזהות סכנה גם כשאין באמת איום.

לדוגמה: אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים בילדותו עשוי להימנע מנהיגה, לא בגלל מחשבה מודעת ש”רכבים הם מסוכנים”, אלא משום שתחושת פחד בלתי נשלטת עולה בגוף בכל פעם שהוא מתקרב לרכב.

האם הפרשנות הזו נכונה?

לא בהכרח. האם כל רכב הוא מלכודת מוות בגלל שחווינו תאונת דרכים מסכנת חיים בילדות? ברור שלא. אבל הגוף והנפש שלנו מתוכנתים לשרוד קודם כל, ורק אחר כך לדיוק. לכן אנחנו נאחזים בפרשנות שגויה כי זה מרגיש בטוח יותר, גם אם זה לא רציונלי. זו תכונה אבולוציונית שמועילה לנו ברגעי הישרדות אמיתיים עלולה אבל להפוך למלכודת.

למסגר מחדש טראומה כפרשנות שגויה

אם נמסגר טראומה כפרשנות שגויה של העולם, מה זה אומר באופן מעשי?

זה אומר להבין שהכאב, הפחד, החרדה אלה אינם עובדות בלתי ניתנות לשינוי. הם הרגלים של מחשבה ותחושה. והרגלים, לא משנה כמה עמוקים הם, אפשר לשנות. אבל וזה החלק הקשה, זה דורש כמות אדירה של מאמץ, אומץ, ולעיתים קרובות גם הכוונה.

איך עושים זאת?

1. מודעות לפרשנות השגויה: הצעד הראשון הוא לזהות את הפרשנות השגויה. להבין, למשל, שהרכב עצמו אינו מסוכן מטבעו, אלא שהגוף והנפש מגיבים באופן שמזהה אותו ככזה.

2. עבודה גופנית-רגשית: אי אפשר לעשות את השינוי הזה רק דרך המחשבה. כמו שאמרנו, טראומה מאוחסנת בגוף בעזרת מערכת העצבים, ואפשר לווסת את מערכת העצבים בעזרת הנשימה. לכן, צריך לעבוד דרך הגוף כדי לשחרר את תחושות הסכנה. תרגילים נשימה מודעת (כמו, נשימת “נשימות קופסה” שבה נושמים 4 שניות, עוצרים 4 שניות, נושפים 4 שניות, ועוצרים שוב), תנועה מודעת  או הליכה בטבע, יכולים לאותת לגוף שהוא בטוח ולהעביר את הגוף מצב סימפטטי של עקה למצב פרא-סימפטטי של מנוחה ועיכול.

3. עבודה הדרגתית עם טריגרים
האדם שנמנע מנהיגה יכול להתחיל בחשיפה הדרגתית: קודם לשבת ברכב כבוי, אחר כך לנהוג למרחק קצר מאוד. השילוב בין פעולה גופנית לבין שינוי הפרשנות יכול לעזור לעגן את השינוי.

4. שכתוב הזיכרון הרגשי
מעבר מחשבה כמו: “כל מכונית היא סכנה” למחשבה חדשה: “זו הייתה תאונה בודדת שאינה מגדירה את הנהיגה כולה.”

אחריות ומסוגלות אישית

מה שאני אוהב במיוחד במסגרת הזו, הרעיון של פרשנות שגויה, מחזירה את תחושת האחריות. לא להתבלבל עם אשמה כמובן, אלא היכולת לעשות שינוי לכיוון הרצוי. הגישה אומרת:

אתם לא מוגדרים על ידי מה שקרה לכם. אתם מוגדרים על ידי האופן שבו אתם בוחרים להגיב.

המורכבות של טראומה

העולם מלא בכאב ובסבל. זה חלק בלתי נפרד מהמציאות האולטימטיבית. אבל הוא גם מלא ביופי, בהזדמנות ובמשמעות. טראומה מעוורת אותנו לאפשרויות האלה, לוכדת ומשאירה אותנו בכאב. למסגר מחדש טראומה כפרשנות שגויה זו פעולה של אומץ ובהירות. זו דרך לומר: אני מסרב לתת לפחד שלי להגדיר אותי. אני אתמודד עם הכאוס, אלמד ממנו, ואבנה משהו טוב יותר.

זו שאיפה ומטרה לחיים בעלי משמעות. ואולי זו התמצית למה שהופך אותנו לאנושיים.